מושג הזיכרון הקולקטיבי זוכה לתשומת לב מחקרית רבה בתחומי דעת שונים, ובהם סוציולוגיה, היסטוריה, מדע המדינה, חקר התרבות ופסיכולוגיה חברתית. בהקשר המחקרי הבין־תחומי הזה ניתן לראות כיצד הוא כולל בתוכו מגוון רחב של תכנים וסמלים שעוצבו לאורך דורות. לא פעם, חוקרים מצביעים על כך שזיכרון קולקטיבי אינו רק סיכום של זיכרונות אינדיבידואלים, אלא תוצר של תהליכים חברתיים ותרבותיים מורכבים. בתהליכים אלה משתתפים מוסדות חינוך, כלי תקשורת, ספרי לימוד, טקסי זיכרון לאומיים ומוסדות רשמיים אחרים, המשקפים ומעצבים נרטיבים משותפים לגבי מה שהיה.
כדי להבין את האופן שבו "collective memory" מתגבש, מומלץ להתבונן במבנים החברתיים אשר מכוונים ומנתבים את תפיסות העבר המשותפות. על פי מחקרים שפורסמו ב־international journal of sociology and anthropology, הזיכרון הקולקטיבי מתעצב סביב סמלים משותפים, מיתוסים, טקסים ונראטיבים ממוסדים, המועברים מדור לדור בתוך החברה. כך, לדוגמה, לאורך ההיסטוריה של מדינות רבות, האתוס הלאומי הועבר באמצעות טקסי יום זיכרון או יום עצמאות, ושולב בתוכניות הלימודים. בכך, נוצר מעין מערך של תכנים סימבוליים המייצגים את הזיכרון הלאומי ואת ערכיו הבסיסיים.
זיכרון לאומי מול זיכרון אישי: שני סוגי הזיכרונות
אחת הסוגיות המרתקות בהקשר של זיכרונות קולקטיביים היא קיומם של שני סוגי הזיכרונות העיקריים: זיכרון אישי וזיכרון לאומי (או כללי). הדיון סביב ההבחנה בין השניים מעלה את המתח שבין מה שהפרט חווה לבין הנרטיב הרחב יותר, המשותף לקהילה או לאומה.
- זיכרון אישי: זהו הזיכרון הסובייקטיבי של הפרט, המבוסס על חוויותיו, רגשותיו ופרשנויותיו הייחודיות. לא פעם, הזיכרון האישי עשוי לכלול רגעים קטנים, חוויות משפחתיות ומפגשים אינטימיים שעיצבו את תפיסת עולמו של האדם ואת האופן שבו הוא מתייחס לעברו.
- זיכרון לאומי: כאן מדובר בנרטיב המשותף לכלל הקהילה או האומה, שמקורו באירועים מכוננים בהיסטוריה המקומית. נרטיב זה נתמך על ידי מנגנונים רשמיים כגון תכני הוראה, אמצעי התקשורת, טקסי זיכרון, אנדרטאות וספרי היסטוריה. הזיכרון הלאומי ממלא תפקיד חשוב בגיבוש זהות משותפת ומניע לפעולה קולקטיבית, אך הוא גם עלול לעיתים להתנגש עם הזיכרון האישי של אנשים שחוו את העבר באופן שונה מן הייצוג הרשמי.
ההשפעה של כל אחד מהזיכרונות הללו על החברה והתרבות מתבררת כאשר בוחנים אירועים שונים בהיסטוריה. כך, למשל, באירועים של מלחמה, אסון לאומי או יום זיכרון, ניתן להבחין כי בעוד שזיכרון לאומי נוטה להציב דגשים הרואיים ואף להשתמש בשפה מופשטת וסמלית, ואילו הזיכרון האישי עשוי לכלול פרטים קונקרטיים, חוויות כואבות, או רגעי פגיעות אנושית. הפער בין השניים יכול לעורר שאלות מוסריות ופוליטיות ולהוביל לעיסוק ביקורתי בתפקיד המדינה והחברה בעיצוב ההיסטוריה הקולקטיבית.
תהליכי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי
הזיכרון הקולקטיבי מתהווה באמצעות שלל תהליכים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים. חוקרים רבים, ובהם מריס הלבוואקס (Maurice Halbwachs) ואחרים, בחנו את האופן שבו קבוצות מעצבות את העבר המשותף שלהן לצורכי גיבוש זהות, לכידות ותחושת שייכות.
תהליך זה עשוי להתבטא בכמה רבדים:
- מיסוד ועיגון: מוסדות כמו בתי ספר, ארכיונים, מוזיאונים, אנדרטאות וגופים ממשלתיים מעגנים את הזיכרון הקולקטיבי דרך טקסים, ימים רשמיים, ספרי לימוד ותכנים ממוסדים אחרים. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, או בפעולות הנצחה שונות המתקיימות בחברה הישראלית בהקשרים של אירועים היסטוריים מגוונים.
- ייצוגים תרבותיים: ספרות, קולנוע, תיאטרון ואמנות חזותית ממלאים תפקיד חשוב בהמחשת העבר הקולקטיבי. יצירות אלה כוללות בתוכן דימויים, עלילות ודמויות המסייעות לחברי החברה להזדהות עם אירועי העבר, ולגבש רגש שייכות משותף.
- שיח ציבורי ותקשורתי: אמצעי התקשורת משפיעים רבות על הדרך שבה אנחנו מגבשים תודעה משותפת. כתבות, ראיונות, סרטים תיעודיים ודיונים ברשתות החברתיות מעצבים את הזיכרון הקולקטיבי, ומבליטים היבטים מסוימים של העבר תוך התעלמות או דחיקה של היבטים אחרים.
תהליכים אלו מראים כיצד לזיכרון קולקטיבי יש משקל ממשי בהגדרת הנרטיב המשותף ובבניית תחושת ההשתייכות הקולקטיבית. מצד שני, חשוב לזכור שבכל תהליך של עיצוב זיכרון משותף מתקיימים גם מאבקי כוח, מחלוקות ושאלות ערכיות בנוגע ל"נכון" ול"מוצדק".
הזיכרון הקולקטיבי במתח שבין אמת לנרטיב
למרות שלעתים נראה שהזיכרון הקולקטיבי מגיש "תמונה אובייקטיבית" של העבר, בפועל הוא מוכתב על ידי תהליך מורכב של פרשנות וברירה. במילים אחרות, המתח שבין הזיכרון האישי והזיכרון הלאומי אינו רק מתח בין רמות זיכרון שונות, אלא גם בין הניסיון לשמור על 'עובדות היסטוריות' לבין הדחף להציג נרטיב מגובש שמשרת את הקבוצה בהווה.
במחקר שהתפרסם ב־international journal of cultural studies, נטען כי הזיכרון הקולקטיבי מעצים לעיתים נרטיבים מכוננים, ובה בעת משתיק קולות שוליים או פרשנויות שלא תואמות את הקו המרכזי. כך, לדוגמה, במדינות רבות המעמידות את המלחמות הגדולות בתולדותיהן כבסיס לזיכרון הלאומי, קיימות קהילות משנה (מיעוטים, מהגרים או קבוצות פוליטיות אחרות) שזיכרונותיהן נדחקים לשוליים. זהו מצב שממחיש כיצד הזיכרון הלאומי מוכתב לא פעם מתוך שיקולים פוליטיים, ולאו דווקא מתוך שחזור נייטרלי של מה שהיה.
מצד שני, ישנה התפתחות מעניינת בשנים האחרונות, כאשר התרחבות השיח הדמוקרטי והופעתן של רשתות חברתיות פותחות פתח לקולות חדשים לעצב נרטיבים חלופיים. המשמעות היא שזיכרונות קולקטיביים הופכים למרחב תוסס של ויכוח, ביקורת והתנגדות. תהליכים אלה מאתגרים את הזיכרון הלאומי הרשמי ומאפשרים נראות לקבוצות שלא זכו בעבר לייצוג משמעותי בתוך הסיפור הקולקטיבי.
דוגמאות היסטוריות והשפעתן על עיצוב הזיכרון
ההיסטוריה העולמית רוויה בדוגמאות לאירועים שונים שעיצבו את הזיכרון הקולקטיבי של עמים וקהילות. השואה, מלחמות העולם, מאבקים לאומיים ומאבקים לזכויות אדם הם רק חלק ממהלך האירועים שהשפיעו עמוקות על אופי הזיכרון המשותף.
בישראל, שאלת הזיכרון משחקת תפקיד מרכזי בהבניית הזהות הלאומית. מחד גיסא, טקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מעלים על נס נרטיבים של גבורה לאומית וכאב האובדן, תוך הדגשת הסולידריות וההקרבה. מאידך גיסא, קיומם של אנשים וקבוצות שנפגעו מהמלחמות או מתקופת השלטון הבריטי לפני קום המדינה עשוי לייצר נרטיבים אחרים, לעיתים ביקורתיים יותר. כך נוצר מצב שבו הזיכרון הקולקטיבי הרשמי הוא רק אחד מתוך מגוון של נרטיבים.
דוגמה אחרת ניתן לראות במשפטי נירנברג שלאחר מלחמת העולם השנייה, אשר השפיעו לא רק על הבנת הזוועה שבשואה ועל הקונצנזוס לגביה, אלא גם על אופי ההנצחה והנרטיב ההיסטורי בתודעה הבינלאומית. נקבעה מסגרת משפטית ומוסרית שעיצבה את האופן שבו מדינות התייחסו למעשי רצח עם, ובכך נבנו יסודות חשובים לתרבות זיכרון שלא פוסחת על ההקשר הגלובלי.
תפקיד האמנות והספרות בעיצוב זיכרון קולקטיבי
לצד מוסדות המדינה והחינוך, גם התרבות הפופולרית והאמנות מביאות את הזיכרון הקולקטיבי לידי ביטוי משמעותי. ספרות, שירה, תאטרון וקולנוע מתפקדים כערוצים חזקים להעברת חוויות רגשיות, וכך יש להם כוח לעורר הזדהות עם דמויות, עלילות ותקופות היסטוריות ספציפיות.
הסופרת ההולנדית אידה פינק, לדוגמה, מתארת בספריה את זיכרונותיה מתקופת השואה בדרך ספרותית, וכך מרחיבה את הדיאלוג בין זיכרון אישי לזיכרון לאומי. באמצעות תיאורים חודרניים של חיי היומיום תחת המשטר הנאצי, היא משיגה השפעה רגשית רבת־עוצמה על הקוראים, שמעבר לתחומי הבית הגאוגרפי והתרבותי שלה. גם בישראל, יצירות ספרותיות רבות שנכתבו על מלחמות ישראל, על העליות השונות ועל הדיאלוג עם מקומות שהותירו חותם היסטורי, תרמו לא מעט להרחבת ההבנה של מה שהיה ולאתגר את הנרטיב הרשמי.
בתחום הקולנוע, סרטים כמו "ואלס עם באשיר" או "קזבלן" (כדוגמה ישנה יותר) מציגים הבטים שונים של החברה הישראלית והאירועים שעיצבו אותה, וכך מאפשרים דיון ביקורתי על זיכרונות קולקטיביים. בה בעת הם משרתים כמראה לאופן שבו החברה הישראלית מבקשת לשמר, לשכוח או לעבד את העבר.
הזיכרון הקולקטיבי במחקר האקדמי: בין ישראל לעולם
בעולם האקדמי, חקר הזיכרון הקולקטיבי מתבסס על תרומות של חוקרים מגוונים. בישראל, ניתן למצוא ספרים ומאמרים רבים בנושא זה, שיצאו בהוצאות אקדמיות שונות, ובהן "עם עובד", "כתר", ותל אביב הוצאת (כפי שניתן להתייחס למגוון הוצאות אקדמיות היושבות בתל אביב). המחקר הישראלי עוסק לא מעט במתח שבין הנרטיב הציוני הרשמי לבין קולות אחרים – של בני מיעוטים, מהגרים, או אלה הנמצאים בשולי הקונצנזוס.
ברמה הבינלאומית, כתב העת המוכר international journal of politics, culture, and society (לצד כתבי עת נוספים) הקדיש גיליונות מיוחדים לדיון בהיבטים הגלובליים של הזיכרון הקולקטיבי. בכל העולם, חברות ועמים מבקשים לעצב את העבר המשותף שלהם כדי לגבש זהות ומעמד בזירה הבינלאומית. לכן, אפשר לראות כיצד גם בעולם הגלובלי העכשווי נמשך הוויכוח על דרך תיעוד העבר, על המשמעות שיש לאירועים היסטוריים מסוימים ועל הקשר בין זיכרון לקידום מדיניות חברתית ופוליטית.
אחד ההיבטים הבולטים במחקר העכשווי הוא ההכרה בכך שזיכרון אינו רק היסטוריה, אלא גם פוליטיקה; הזיכרון "הרשמי" עשוי להתנגש עם זיכרונות פרטיים או קהילתיים, ואלה מצידם יכולים להביא לידי ביטוי מחלוקות אתניות, מעמדיות או מגדריות.
אתגרים עכשוויים והתרחבות המושג
הרחבת המושג "collective memory" בעידן הדיגיטלי מצביעה על תהליכים חדשים של שימור ושיתוף זיכרונות. בשנים האחרונות, הרשתות החברתיות ואתרי האינטרנט מאפשרים לאנשים פרטיים להעלות סיפורים, תמונות, סרטוני וידאו ועדויות היסטוריות, וכך להעניק קול ובמה גם לנרטיבים שלא תמיד הצליחו לחדור למיינסטרים הלאומי.
זיכרון שונים – בין אם מדובר בזיכרונות על מלחמות מן העבר, ובין אם על אירועי מחאה חברתיים או על סיפורים משפחתיים – מוצא את דרכו למרחב הציבורי הדיגיטלי. באופן זה, לזיכרון קולקטיבי עשויים להיווצר ביטויים חדשים, חופשיים יותר מכפיפות למוסדות הרשמיים. הפלטפורמות הדיגיטליות מציגות אפוא קשת רחבה יותר של עדויות וסיפורים, ובכך מערערות על ההגמוניה של הנרטיב ה"גדול" או הרשמי.
עם זאת, גם במרחב הזה מתקיימים מאבקי כוח, כמו למשל ניסיונות של קבוצות לשנות ערכים בוויקיפדיה, מחיקות והוספות של פריטי מידע בהתאם לאינטרסים, או תיוג של תכנים כ"פייק ניוז". מכאן, המצב הנוכחי הוא מורכב: מחד גיסא, התקשורת הדיגיטלית מאפשרת פיזור וזמינות גבוהה של מידע היסטורי; מאידך גיסא, חוסר הפיקוח והרגולציה עלולים להביא לעיוותים ולסילופים בהצגת ההיסטוריה.
סיכום ומבט לעתיד
הדיון במושג collective memory חושף בפנינו את החשיבות העצומה שיש לעיצוב הזיכרון עבור קהילות ואומות בהיבטים של זהות, לכידות חברתית, פוליטיקה ותרבות. הזיכרון הקולקטיבי אינו "תמונה מהעבר" בלבד, אלא מערכת פעילה של הבניית משמעות, שבה נרטיבים שונים מתחרים על השליטה בתודעת הציבור.
ראינו כי קיימים לפחות שני סוגי הזיכרונות – זיכרון אישי וזיכרון לאומי, וכי הם אינם מתקיימים בהפרדה מוחלטת אלא ניצבים זה לצד זה, כשלעיתים הם מחזקים זה את זה, ולעיתים יוצרים קונפליקט. בעוד שזיכרון לאומי ממוסד מעניק תחושת שייכות וזהות קולקטיבית, ואילו הזיכרון האישי מייצג חוויות אינטימיות וסובייקטיביות שעלולות לסטות מהקו הרשמי, ומכאן להאיר אותו באור ביקורתי.
תהליכי עיצוב הזיכרון נתונים בשליטת גורמים מוסדיים, תרבותיים וחברתיים כאחד. המוסדות הרשמיים – מערכת החינוך, מוסדות ממשלתיים, מוזיאונים וכדומה – תופסים חלק מרכזי בעיצוב הזיכרון הלאומי, אך גם אמנות, ספרות, קולנוע ותקשורת פועלים בעוצמה כדי להמחיש ולהנכיח דימויים וזיכרונות של אירועים שונים.
העתיד של חקר הזיכרון הקולקטיבי צופן בחובו אתגרים חדשים, לנוכח ההתפתחות הטכנולוגית המואצת והגלובליזציה. הגישה למידע היסטורי זמינה היום יותר מאי פעם, ויכולתן של רשתות חברתיות לייצר "היסטוריה אלטרנטיבית" מציבה אתגרים הן לחוקרים והן למוסדות מבוססים. מצד אחד, מתרחבת היכולת של קבוצות שוליות להשמיע את קולן ולהציע פרשנויות חדשות; מצד שני, גוברת גם הסכנה להתפשטות של מידע שגוי והטיית נרטיבים.
לסיכומו של דבר, הזיכרון הקולקטיבי הוא מרכיב חיוני בעיצוב זהות חברתית ולאומית. הוא כולל בתוכו מנגנוני מיסוד, הסדרה ותרבות, ובמקביל פתוח לשינויים ולביקורת. המתח שבין המסגרת הלאומית לבין הפרט, בין הרשמי לבין השולי, ובין ההירואי לבין האנושי, הוא שתורם לעיצובו הדינמי והמתמשך. על כן, הבנה מעמיקה של הזיכרון הקולקטיבי דורשת בחינה של מה שהיה, "and the" ways it is retold, reimagined, and reconstructed. בסופו של דבר, הזיכרון לא רק משקף את עברנו, אלא גם משרטט את גבולות השיח החברתי והפוליטי של ההווה, וממנו נגזרות האפשרויות לעתיד.
