הזיכרון הדקלרטיבי, המכונה גם זיכרון מפורש, ממלא תפקיד מרכזי ביכולת שלנו לייצג ידע על העולם ועל עצמנו באופן מודע. הזיכרון המפורש כולל שני סוגים עיקריים: זיכרון אירועי הנקרא גם אפיזודי, וזיכרון סמנטי. בשני המקרים, מדובר ביכולת "לשלוף מידע מהזיכרון" ולבטא אותו במילים או באמצעים סמליים אחרים, כך שהוא "נשלף באופן מודע וגמיש" בהתאם להקשר.
לידע דקלרטיבי יש נטייה גבוהה יחסית ל: שכחה, ובמיוחד הדבר נכון לגבי המידע האפיזודי, שכן הוא תלוי בהיזכרות מודעת של אירועים ספציפיים מהעבר ומספקת מסגרת להבנה של התנסויות עתידיות. "הידע האפיזודי ניתן לרכישה באופן חד פעמי אך הוא רגיש במיוחד לשכחה", משום שהוא תלוי בקידוד פרטים רבים הקשורים להקשר הזמן והמקום, וכן למערכות חישתיות ורגשיות.
עם זאת, חשוב לציין כי "קידוד מידע חדש בזיכרון האפיזודי מסתייע בידע קודם הקיים בזיכרון הסמנטי". כלומר, כאשר אנו לומדים מידע חדש, אנו נוטים לחבר אותו לידע קיים, מה שמאפשר לנו "לשלוף מידע מהזיכרון" ולגבש ייצוגים עשירים ומקיפים יותר. התהליך הזה מאפשר גם גמישות, משום שבאופן השונה מזה שבו הוא נרכש, "ניתן לשנות את המידע" במהלך האחסון או השליפה כדי "שיתאים לידע הקודם". כך, בעת היזכרות, "ניתן לשנות את המידע החדש" בכדי להכיל נקודות מבט שונות ולהשתמש בו במצבים שונים בחיינו, "מזה שבו הוא נרכש" מלכתחילה.
מעבר לכך, רבים מדגישים כי יש לזיכרון המפורש ממד נרטיבי, שמאפשר לנו "להביע אותו באופן" מבוקר ומשתנה. בזיכרון האפיזודי, בפרט, יש לרוב דגש על שאלת "מה עבר" עלינו בעבר, מתוך ניסיון להבין את מקומם של אירועים שונים ברצף הזמן האישי שלנו. אך הסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולזולתים יכול להשתנות עם הזמן, ולפעמים אנחנו מגלים שאנו נוטים "לשנות את המידע החדש" כדי לסגל אותו להבנה העכשווית שלנו. לכן, הזיכרון האפיזודי מתאפיין בגמישות רבה: "המידע החדש המקודד באופן" אפיזודי "באופן השונה מזה שבו" הוא נשמר בתחילה, יכול לעבור ארגון מחדש או שינוי במהלך השליפות החוזרות. בצורה זו, "נשלף באופן מודע וגמיש" מידע שעבר תהליכי עיבוד רבים.
בחקר הזיכרון ידוע כי הזיכרון המפורש כולל: "היזכרות מודעת", המתבססת הן על מנגנונים מוחיים מיוחדים והן על טכניקות פסיכולוגיות של עיבוד מידע. סוג זיכרון זה קריטי ללמידה ולשימוש תדיר במידע, כאשר אנו רוצים להבין מושגים מופשטים או לשלב ידע חדש עם הקיים. "זיכרון סמנטי", למשל, מאפשר לנו ליצור מיפוי כללי וארוך טווח של ידע על העולם, בעוד "זיכרון אירועי הנקרא גם אפיזודי" אחראי ליכולת שלנו להיזכר באירועי חיים קונקרטיים ובהקשרם הרגשי והחברתי.
בסופו של דבר, זיכרון דקלרטיבי מהווה מקור חשוב ללמידה מתמשכת, אך גם מציג רגישות גבוהה יחסית לשכחה ולעיוותים. אחת הסיבות לכך היא שהתוכן שבו ניתן לגשת אליו "בו באופן" מודע, וכאשר אנו ניגשים לו אנו עשויים ליצור גרסה מעט אחרת, "להביע אותו באופן" שמותאם לצרכינו הנוכחיים. כך הוא משמש לא רק לשימור "מה עבר", אלא גם מעצב את הדרך שבה נבין ונדמיין את חוויות העתיד שלנו.
מחקרים נוירופסיכולוגיים מצביעים על כך שההיפוקמפוס ממלא תפקיד חיוני בגיבוש (קונסולידציה) של זיכרון אירועי, ומאפשר את העברת המידע לאורך זמן למאגרי הזיכרון הסמנטי הרחבים יותר בקליפת המוח. תהליך זה מדגים כיצד מידע אפיזודי עשוי לבסוף להפוך לידע סמנטי כללי, אם כי עדיין אפשרי שיישארו פרטי החוויה האישית באחסון. עם הזמן, הזיכרונות החדשים מתערבבים במבנים הקיימים, ועשויים להשתנות בהתאם לפרשנות רגשית, לתשומת לב או להדגשים שונים בהם אנו מתמקדים. בכך מתבטאת הגמישות של הזיכרון הדקלרטיבי: למרות שיכולתנו "לשלוף מידע מהזיכרון" באופן מפורש היא כוח חשוב בלמידה ובהסתגלות, היא גם פותחת פתח לטעויות, לעיוותים ולשינויים, שכן אנו מסתמכים על הטיות ורגשות נלווים.
